עשר סיבות לא להשתגע

את הספר "עשר סיבות לא להשתגע" גיליתי בזכות הקבוצה, והאמת היא שלא חשבתי שאתחבר אליו כי הוא מוגדר כספר נוער בוגר. מה שבכל זאת משך אותי והכריע את הכף, היה דווקא הנושא: איך נערה מתמודדת עם אובדן של אמא.

בתור מישהי שאיבדה את אמא שלה בגיל צעיר (23) ומכירה מקרוב את ההרגשה שבה כל העולם שהכרת פשוט קורס, הנושא הזה נגע בי במיוחד. הייתה לי ציפייה למצוא בספר משהו שיכול לנחם או לגרום לי להזדהות. גם שם הספר המעניין והכריכה הייחודית תרמו לסקרנות.

הספר עוקב אחרי ליבי, נערה בת חמש עשרה, שהחיים הרגילים שלה מתהפכים בבת אחת בגלל תאונת דרכים טרגית שבה אמא שלה נהרגת. תוך רגע, ליבי מפסיקה להיות "התלמידה המצטיינת" והופכת להיות "הילדה שאמא שלה מתה". אביה הולך ונעלם, ואחיה פשוט נסגר בתוך העולם שלו.

לליבי יש שתי חברות ממש קרובות שמנסות לעזור, אבל הן לא באמת מצליחות להבין עד הסוף. השינוי מגיע כשהיא פוגשת את זוהר, איתו היא נפגשת אצל הפסיכולוגית החדשה שלה. ואז, לצד רגשות האבל והכאב הגדול, מתחילות לצוץ בה גם תחושות חדשות ואחרות.

לאורך הספר אנחנו עוברים ביחד עם ליבי תהליך ארוך ומורכב של התמודדות עם האובדן והכאב, כשהיא מנסה לשרוד ולחזור לחיים נורמליים. באופן מפתיע, למרות שהספר מטפל בנושאים כבדים מאוד כמו אובדן, דיכאון, והתמודדות עם טרגדיה משפחתית, הוא מצליח לשמור על קצב דינמי, שפה נגישה והומור במידה הנכונה.

הכתיבה זורמת, ודרך קולה האותנטי של ליבי, אנחנו נכנסים לעולמה הרגשי המורכב, מבלי שהכובד ישתק אותו. משהו בישירות והאינטימיות של הכתיבה, מעניק תחושה שהדברים יוצאים מהלב ונכנסים אל הלב.

ליבי היא דמות מורכבת ובוגרת מאוד. היא בעלת מודעות עצמית גבוהה, לא חוששת להביע בינה לבין עצמה תחושות קשות, והיא צינית לעיתים אך גם מאוד רגישה. בגלל המורכבות הזאת, מצאתי את עצמי מזילה דמעה בגלל האבל המציף, המערער והכואב שהיא חווה, ורגע אחר מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם מאיזו סיטואציה קומית או משפט מצחיק שנאמר.

יש רגע אחד חזק ונוגע ללב בספר שזכור לי במיוחד: זה כשליבי עולה לקבר עם המשפחה שלה ביום השלושים. הרגע הזה מציג בצורה ממש מובהקת את כל חוויית השבר והזעם של ליבי מול האובדן. לדעתי, הסופרת הצליחה ללכוד שם בצורה אותנטית ומרגשת בדיוק את המהות של האובדן והאבל.

כקוראת בוגרת, הבסיס העלילתי הקלאסי של גיל ההתבגרות (כמו כל הדרמות בבית הספר וכל זה) אומנם פחות משך אותי. ואף על פי כן, הספר כתוב נהדר וממש מרגש, והוא מטפל בנושאים סופר חשובים עם רגישות יוצאת דופן. הוא מציע מסר חזק על איך בוחרים בחיים ואיך משקמים את עצמנו אחרי שבר.

כמו כן, האיורים של רעות בורץ, המוכשרת יש לומר, היוו תוספת מקסימה.

היו כמה ציטוטים מהספר שאהבתי אך זהו הציטוט האהוב עלי:

"אמרתי לה שאני מרגישה כמו דג על הירח. היא הטתה את הראש אל הצד, אבל לא הטיית רחמים, אלא הטיה של עניין, וביקשה שאסביר. אמרתי לה שבדרך כלל אומרים 'דג מחוץ למים', אבל שאני מרגישה שמאז שאמא, זה לא רק שאני לא נמצאת במים, אני בכלל לא נמצאת יותר בעולם שאני מכירה והכול מרגיש ומתנהג מוזר ושונה."

הנה רשימת "עשר סיבות לא להשתגע" שלי:

1. נס קפה ראשון של היום במרפסת כשיש שמש בחוץ.

2. אחותי.

3. הצחוק של האחיינים שלי.

4. אור הזהב של השקיעה על בניינים, עצים, חפצים.

5. בית נקי ומסודר.

6. צילום טבע.

7. הצליל של הגשם.

8. כשאני קוראת ספר ממש ממש טוב ואני לא רוצה שהוא יגמר.

9. כשאני שומעת מוזיקה והשיר שאני אוהבת בדיוק מתנגן.

10. מעשה טוב.