ראיון עם אילה דקל

אילה דקל | בת 41 | אמא של אביתר בארי ותבור, נשואה ליונתן, קצין במילואים | מתגוררים במודיעין, חברי קהילת יחד | ראש הישיבה החילונית של בינ"ה וסופרת

כתבה את:הביתה הלוך חזור (שתים בית הוצאה לאור), חבורה לא סודית (ידיעות ספרים שאוהבים), רסיסי לילה (שתים בית הוצאה לאור).

איך הגעת לתחום הכתיבה?

אהבתי לכתוב מאז ומתמיד, כבר מהרגע שלמדתי לכתוב כתבתי יומנים אישיים. אבל הכתיבה הספרותית הגיע דווקא בתקופת הקורונה כשישבתי ספונה בין קירות הבית וממש התגעגעתי לעולם שבחוץ. אז, התחלתי לכתוב את העולם ולצלול לסיפור במקום לחוות את החוויות שבחוץ.

האם יצא לך ללמוד כתיבה? אם כן היכן?

למדתי כתיבה אצל מאירה ברנע גולדברג. מאירה ליוותה אותי דרך הזום בתקופת הקורונה ואחר כך גם פנים אל פנים. היא תמיד עודדה אותי, האמינה ותמכה עד שהספר יצא לאור. אחר כך למדתי בסדנאות הבית אצל אורית גידלי Orit Gidali ואשכול נבו. הם צללו איתי אל תוך המילים והפסקאות ודחפו אותי לכתוב באופן הכי עמוק ונוגע שרק אפשר. זכיתי שלמדתי את שלושתם. ולא הייתי מצליחה לכתוב חצי ממה שכתבתי בלי מה שלמדתי מאורית, אשכול ומאירה.

לאחרונה יצא ספרך רסיסי לילה, תוכלי לספר לנו עליו?

רסיסי לילה הוא ספר שלוקח אותנו למסע יד ביד עם החלוצה חיותה בוסל. חיותה כתבה יומן מהרגע שהגיעה ארצה בשנת 1908 אבל היומן הזה נשאר מונח בקרן זוית וחיותה לא הפכה להיות שם מוכר. היא כותבת בחסד, אבל המילים שלה לא התפרסמו, כמו נשים רבות, היא כתבה לעצמה. הסיפור שמתגלה בתוך יומנה הוא סיפור מרתק שיש בו אהבה וגעגוע, כאב גדול וגם תקוה מזהירה. היא מספרת את סיפורן של החלוצות כמו שאף פעם לא שמעתי. ולכן, החלטתי לכתוב עליה ולהוציא את הסיפור שלה לאור.

בתפקידך את ראש ישיבת בינ"ה - ישיבה חילונית. הרגשת שזה משפיע על הכתיבה או התוכן של הספרים?

יש סיבה שהפכתי לראש ישיבה חילונית, אני אוהבת מילים, ספרים וטקסטים, גם עכשוויים וגם קדומים. תמיד תמצאו אותי עם ספר אחד ביד, לפחות. יש בהחלט קשר בין הכתיבה שלי לבין ההתעסקות היום יומית שלי בטקסט. אני אוהבת ומאמינה בצורך לגלות סיפורים נשכחים, לספר את הסיפור שלנו, היהודי הישראלי והציוני גם דרך נקודות מבט נוספות. ואת זה אני עושה גם כשאני מלמדת וגם כשאני כותבת. כל הספרים שלי מבוססים על נקודת ההנחה הזו. בהביתה הלוך חזורמתגלה הסיפור המרתק של הקהילה היהודית במצרים ושל המחתרת הציונית שפעלה שם. בחבורה לא סודיתיש נקודת מבט חדשה ורלוונטית על סיפורי התלמוד המותאמת במיוחד לילדים. וברסיסי לילהיש מבט נשי ונוקב על ימי העלייה השניה והחלוצות שבנו את הארץ הזו ומעולם לא זכו לקרדיט שהגיע להן. גם חלוצות שהגיעו מאירופה וגם כאלה שהגיעו מתימן מככבות בספר.

איזה שלב את הכי אוהבת בתהליך יצירת הספר?

אני הכי אוהבת את השלב שבו נובט הרעיון הראשוני. גם רסיסי לילה היה בהתחלה תרשים זרימה מסביב לדף מקורות שלמדתי. ברגע שהרעיון נובט בי מתעוררת איזו דמות שחבויה בתוכי ומתחילה להתמלא במחשבות ורגשות. אני אוהבת ללכת עם הדמות הזו בתוכי עד שהיא מקבלת סיפור וצורה כדי שאפשר יהיה באמת לכתוב אותה.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו סביב הספרים?

אני חושבת שהאתגר הכי גדול הוא לדעת למחוק סצנות מיותרות. ברסיסי לילה למשל, סצנת הפתיחה והסיום השתנו לגמרי תוך כדי העבודה על הספר. בהתחלה היה לי קשה לשנות אותן כי הן היו סצנות שהייתי מחוברת אליהן רגשית. אבל כשהבנתי שזה מה שנכון לספר שיניתי. ועכשיו כשאני רואה את הספר המוגמר אני חושבת שזה היה מהלך נכון.

עשית תחקיר בשביל הספר? תוכלי לספר על התהליך ומה הוא כלל?

בגלל ש'רסיסי לילה' נכתב על דמות של חלוצה שהיתה באמת לא רציתי לכתוב רק ספר בהשראתה. אלא רציתי ממש להוציא אותה לאור. לכן עשיתי עבודת תחקיר יסודית. במשך כמעט שנה ישבתי וקראתי את היומנים של חיותה. קראתי דף דף, חיברתי בין האירועים והזכרונות ואספתי את המילים לכדי סיפור אחד. קראתי גם המון ספרים מסביב שיכולים לשפוך אור על האירועים והרגשות שהיא מתארת ביומנה. עם זאת, הספר נכתב מתוך נקודת המבט של חיותה. אותם אירועים יתכן וסופרו בעבר מנקודת מבט אחרת. לי היה חשוב להביא את נקודת המבט הנשית לסיפורים הללו.

למשל – בספר מופיע האירוע של גירוש תל אביב וגירוש מושבות יהודה, שזה אירוע היסטורי משמעותי ליישוב היהודי. אבל הוא מתואר בספר דרך עיניה של פועלת עברייה שצריכה להתמודד עם החוויה המטלטלת הזו וגם יוצאת בהורה סוערת באותה נשימה.

מי הדמות שהכי נהנית לכתוב?

הכי אהבתי לכתוב את הדמות של גאזל, היא מצטרפת לספר 'רסיסי לילה' בערך בעמוד 100, כאשר חיותה נפגשת עם משפחות התימנים שהגיעו לכנרת. גאזל היא אישה שהיתה באמת, שעלתה ארצה מתימן והתיישבה בבית המוטור שליד הירדן. ואת הסיפור שלה אספתי מעדויות של תימני כנרת. היה לי חשוב לספר שגם התימנים היו חלוצים, שגם הם נאחזו בארץ הזו ועלו באותן שנים. אני חושבת שהסיפור של העליות הראשונות מסופר בדרך כלל רק מהזויות האירופאית ורציתי לעשות את התיקון הזה בספר. הרעיון הזה הגיע כמובן מחיותה שהיתה בקשר קרוב עם המושבה התימנית ואף פתחה שם בית ספר לילדים.

סיפור מעניין שקרה לך סביב הספרים

לפני ש'רסיסי לילה' יצא לאור שלחתי אותו למשפחה של חיותה בוסל, הנינה שלה קראה את הספר בלילה אחד והתרגשה מאד. אחרי השיחה איתה הבנתי שבין אם הספר יצליח או לא, את המשימה הכי חשובה הוא כבר השלים, הנינה שלה, היא הקוראת הכי חשובה שיש. ברגע הזה הרגשתי סיפוק אמיתי.

קרה לך שהיה לך "משבר כתיבה"? איך התמודדת?

המשבר הגדול שהיה בתקופה של כתיבת הספר לא היה בכתיבה אלא בחיים. המלחמה שפרצה והעובדה שבן הזוג שלי גויס ושהה חודשים ארוכים בעומק עזה היו קשות מנשוא. ההתמודדות שלי עם החיים היתה באמצעות הכתיבה, באמצעות הספר. המילים עזרו לי למצוא משמעות וחיותה עזרה לי להבין שאנחנו נצליח להתמודד עם המציאות הקשה. האופן שבו היא מתמודדת עם האתגרים בחיים שלה לימד אותי וחיזק אותי בהתמודדות עם אתגרי ההווה.

כמה ספרים יוצא לך לקרוא בחודש בממוצע?

אני קוראת המון, אני קוראת לפחות ספר בשבוע, לצד לימוד וקריאה של הדף היומי בתלמוד וקריאה בכתבי עגנון ביאליק וכד. אני קוראת ספרים ממש בכל הסגנונות, מסיפורת עתיקה ועד ספרות והגות בת ימנו. אין מצב שתתפסו אותי בלי שניים שלושה ספרים בתיק. המילים הם עוגן מבחינתי. וברגעים הכי קשים במלחמה הפתרון שלי ללחץ והחרדה היה לשבת על הספה עם ספר ולשקוע בעולמות אחרים.

ציטוט אהוב מספר

אבא שלי נפטר בשבוע שעבר ובמהלך כל הלוויה והשבעה ריחף מעלי ציטוט של וויליאם פן שנמצא בפתיחת הספר של הארי פוטר השביעי.

"המוות אינו אלא חציית העולם, כפי שחברים חוצים את הים, הם ממשיכים לחיות זה בתוך זה.. זוהי נחמת הרעים, גם כשניתן לומר שמתו, רעותם וחברתם במיטבן תהיינה נוכחות לעד, כי בנות אלמוות הן" - וויליאם פן

ואני חושבת שככה גם ספרים, הם משאירים אנשים אהובים ונשים מרתקות חיות בתוכנו. אני לעולם אזכור איך כשהיה מבצע על ספרי הארי פוטר אבא שלי קנה לי (וגם לאחים שלי) שוב את כל השביעייה. כי הוא יודע שהספרים הישנים שלנו כבר מרוטים מרוב קריאה. ספרים, בעיני, הם גם דרך להביע אהבה.