ראיון עם יערה יעקב

יערה יעקב מספרת על המסע מכתיבה לעריכה, אתגרי המקצוע, והספר החדש שחושף את סיפור ילדותה וחנות הווידאו של אביה

פורסם ב: 04/06/2024
יערה יעקב, עורכת ב'ידיעות אחרונות' וסופרת

יערה יעקב | 44 | תל אביב | בזוגיות ארוכת שנים עם גיא, ויש לנו ילדה-פיה בת 8 | עורכת בידיעות אחרונות וסופרת

איך הגעת לתחום העריכה? וכמה זמן את בתחום?

הגעתי לעיתונות לפני 17 שנה. רציתי לכתוב כל החיים שלי וחיפשתי דרך להתפרנס מזה. לקח לי זמן להבין שעיתונות לא תמיד קשורה לכתיבה. כתיבה טובה היא בונוס אבל צריך יכולות אחרות. להבין מה זה סיפור מעניין ומה פחות. לדעת מה לשאול ומה לא. לגרום לאנשים להבין שאתה תספר את הסיפור שלהם הכי טוב. התחלתי ככתבת והמשכתי אחר כך לעריכה בעיתונים מקומיים.

למדתי באוניברסיטת בן גוריון פילוסופיה וספרות אבל עם הכתיבה במקומונים התחלתי כבר בתיכון. כתבתי קצת על דברים של נוער, ביקורת הופעות. זה היה מאוד מרגש לראות את השם שלי בפעם הראשונה. גם היום זה עדיין משמח אותי מאוד. בעיקר כי יש בעיתון איזה כבוד של פעם. בדפים, בריח. באיזו נחת שצריך לקרוא בה ואי אפשר להעביר מהר או לגלול.

למדת עריכה? אם כן היכן?

עריכה למדתי תוך כדי השתפשפות במקצוע. זה היה בהתחלה במקומון בשרון ואחר כך עזבתי והתמקדתי בכתיבה. חזרתי לכך לפני כמה שנים שוב ובית הספר הכי טוב שקיבלתי לזה היה בידיעות אחרונות. איך מספרים סיפור שלם בכותרת, בכותרת משנה. עד כמה כל מילה חשובה. דקויות ועובדות. ואיזה כיף שכל היום אני יכולה להתפלש במוח באמבטיה של מילים ולקרוא לפני כולם מה יש למישהו שרואיין להגיד.

עריכה היא פשוט מקצוע אחר מכתיבה. אם הכותב הוא ממציא הפאזל, אז העורך צריך לסדר אותו כדי שיראו את התמונה במצב מושלם. להבין מה בכל הטקסט הכי חשוב. מה פחות. מה נאמר שהוא כללי מדי ולא תורם להבנת האדם או הסיפור וכמובן לשמור על רוח הדברים שנאמרת על ידי המרואיין כי לא תמיד יש מקום לכל השיחה. ראיונות יכולים לקחת לפעמים גם שש שעות אבל כשיש רק מקום ל-1500 מילים. אז צריך לקחת בחשבון איך עושים את הקיצורים הכי טוב.

מה את אוהבת במקצוע שלך?

אני אוהבת את המקצוע הזה כי הוא גורם לי לפגוש כל פעם אנשים חדשים ומעניינים. בתחום התרבות זה גם מאוד מורגש כי אנשים שם יכולים לעבור מצבי קיצון. של להיות אנונימי ובבום להתפרסם. זה לא דבר שקל להכיל, או להבין את ההשפעות שלו עליך בהתחלה.

אני אוהבת לפגוש אנשים ולשאול אותם כל מה שיעזור לי להבין מי הם. זה מעניין אותי כי אני מנסה תמיד לראות אם יש אנשים שדומים לי באיך שהם מורכבים. יש הרבה יופי במקצוע הזה שברגע אחד בחיים נפגשים עם מישהו ואפשר לשאול אותו את כל מה שאתה רוצה מבלי שיש היכרות מוקדמת.

חוץ מזה, היות ואני אדם די חולמני העיסוק בעיתונות גורם לי להשתתף במציאות. שזה דבר טוב, כי צריך בסופו של דבר לקחת חלק ולעלות על העגלה של מאיר אריאל. העגלה שבתנועה מתמדת.

מה כולל התפקיד שלך כעורכת?

במסגרת התפקיד שלי אני אחראית על כמה דברים. קודם כל לחפש רעיונות. כתבות עם אנשים מעניינים, חדשים או ותיקים. אנשים שיש להם סיפור או משהו מעניין להגיד ושיגרום לאנשים לחשוב או להיות מרותקים אליו. אחר כך אני מכינה לכתב או הכתבת כיוונים שנראים לי יכולים להתאים לראיון. על מה כדאי לדבר, על מה פחות יעבוד. אני מאוד סומכת על כתבים אצלנו. הם יודעים היטב לזהות סיפור, ויש גם המון דברים שנולדים תוך כדי שיחה ושאלות. הכיוונים הם בעיקר שיהיה איזה שלד לשיחה והבנה מה רלוונטי.

אחר כך אני מבררת איך היה לכתב. שלא היה משבר ושיש מספיק חומרים שאפשר לבנות מהם כתבה טובה. בשלב האחרון מגיע החלק של הטקסט: לערוך את הכתבה כך שהיא תהיה הכי מעניינת והכי טובה. לחפש כותרת, כותרת משנה, ציטוטים וכו'.

חוץ מכל אלה, יש גם כל מיני מטלות שונות ומשתנות. אנחנו יכולים להחליט לעשות איזה פרויקט מיוחד, ואז צריך לחשוב על כיוונים, כתבים שיכולים לכתוב. יש עוד דברים אבל הליבה של עורך היא רעיונות טובים ואז עריכה מהודקת של הכתבה.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו בתפקיד?

אני יכולה לספר שיש פעמים שמרואיינים ממש מופתעים מהכתבה. יש משהו שגורם למילים בכתב להיראות אחרת ממה שאמרת אותם. הסגירות שיש במשפטים ואותיות. החדות הזו יכולה לפעמים לגרום להם להיבהל. הרבה פעמים זה קורה בגלל שהמשפטים נראים אחרת כשאומרים אותם למול מה שרואים על הכתב. זה נפתר בדרך כלל כי הם מקבלים פידבקים חיוביים מהסביבה ואז מבינים שאולי דווקא החדות הזו עוברת בכנות גדולה ומוערכת.

כל כתב שלנו מראיין ואז מתמלל את השיחה. כך שאין מקום לציטוטים לא נכונים, להוצאה מהקשר וכו'.

אם לא היית כתבת ועורכת, מה היית?

אם לא הייתי כתבת ועורכת אני לא יודעת מה הייתי. פעם חשבתי על פסיכולוגיה. עבדתי תקופה כמדריכת שיקום בהוסטל לחולי נפש למתבגרים. זו הייתה תקופה נפלאה כי הם היו נפלאים. זו פעם ראשונה שיצא לי לראות ולהבין מה אומרות הפרעות ומחלות נפש כמו סכיזופרניה, אובססיה כפייתית ועוד. פגשתי שם מתבגרים מדהימים ונתקלתי בכל מיני דברים משונים. כמו מטופלת שהחליטה שהיא נדבקה לכיסא או למקרר, מישהו ששמע קולות שאמרו לו להרוג מישהו לידו, וחרדות לא נורמליות של מטופלת שבלעה בטעות זבוב.

במהלך השנים זיפזפתי קצת לתחום הטיפול. למדתי בהתחלה תואר ראשון בפסיכולוגיה אבל עזבתי כי זה היה מאוד תיאורטי ואותי עניין לדבר עם אנשים. בשנים האחרונות אני חושבת שאני לא רואה את עצמי מתעסקת במשהו אחר מלבד יצירה וכתיבה על כל אופניה.

לאחרונה יצא ספרך "לוטו טוטו קסטות יחזקאל" בהוצאת ידיעות ספרים, תוכלי לספר לנו עליו?

הספר שלי 'לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל' נקרא על שם חנות אמיתית שהייתה לאבא שלי עם שם דומה. כשהייתי ילדה אבא שלי ניחש נכון 14 תוצאות נכונות בטוטו והיה בטוח שהוא הולך להתעשר. זה לא קרה כי עוד הרבה אנשים זכו במקביל אליו. מאוכזב, הוא החליט לעזוב את העבודה כצבע ולפתוח חנות וידאו. הייתי עובדת איתו בחנות, ומאוד אהבתי את זה. גם כי ביליתי איתו הרבה שעות, דבר שהיה די נדיר איתו. לא הייתה לו הרבה סבלנות לדברים שהם לא טלוויזיה או כדורגל. לא היו לנו בילויים משפחתיים ממש, אז הזמן שם היה חשוב וגם מעניין.

עד כמה הספר מבוסס על מה שקרה באמת, או שנטלת לעצמך חירות ספרותית?

בספר יש הרבה אמת וגם לא אמת. יש שם סצנות שלמות שבאמת קרו. דברים מצחיקים שמבלי לספיילר יותר מדי, אגיד שהם כוללים שכפול של קלטות וידאו, ביניהם גם את פיטר פן של חנוך רוזן, נקמה בחנות וידאו אחרת וטרגדיה אחת רצינית.

הספר הזה התבשל אצלי כל החיים. הוא היה הדבר שהכי רציתי ולא העזתי לכתוב, גם כי הוא מתייחס לדברים שאבא שלי עשה באמת ולאיך הוא היה. אדם מצחיק וצבעוני אבל אבא די גרוע. למרות הכל נראה לי שילדים אוהבים את ההורים שלהם לא משנה מה. ומוצאים גם בחיים הגרועים איתם איזה נקודות של אור והבעת חיבה. אני מאוד אוהבת את אבא שלי וחושבת שהוא לא ידע להיות אבא אחר. הוא פשוט היה מה שהוא, לא יותר ולא פחות.

איזו סצנה הכי נהנית לכתוב? איזו סצנה היה לך הכי קשה לכתוב?

הכי נהניתי לכתוב את ההתחלה. כי במקור כתבתי את הספר באופן קצת קודר. ואז אמרתי לעצמי רגע, אבא שלי לא היה כזה. נכון, היה קושי איתו והיו דברים עצובים, אבל השמחה איתו הייתה הדבר שהיה הכי בולט. התחלתי את הספר מחדש וכתבתי בפרק הראשון על הזכייה ועל הדמויות מסביב לאבא שלי. זה היה מצחיק אז ידעתי שזה בדיוק מה שאני רוצה להמשיך לעשות שם.

אני לא רוצה לספר מה הסצנה הכי קשה כדי לא להרוס לקוראים. אבל אני עדיין לא מסוגלת לקרוא אותה שוב מבלי לבכות.

כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?

את הספר התחלתי לכתוב לפני כמה שנים ואז עזבתי. לא רציתי להמשיך כי לא היה לי מה לומר ואיך. היו גם כל מיני דברים שקרו לי בחיים שגרמו לי לקחת צעד אחורה. לא לרצות לגעת בסיפור הזה. לא לפתוח פצעים וחוויות. בנקודה מסויימת ורעה במיוחד בזמן, חזרתי לכתוב אותו דווקא כדי להעלים משהו קשה אחר שקרה. זה עזר מאוד ואת ההמשך כתבתי יחסית מהר. כמה חודשים ספורים ממש. הרגיש כאילו הספר נכתב בעצמו מאותה נקודה.

תוכלי לספר על תהליך עיצוב ובחירת הכריכה?

האיור של הספר הוא חלק חשוב ממש מבחינתי. קשה לי לדמיין אותו בלעדיו. אייר אותו ביופי ובעדינות נדב וייסמן. חיפשתי מאייר ובן הזוג שלי הראה לי דברים שנדב עשה. חשבתי שזה מיוחד מאוד ומלא ברגש. פניתי אליו והוא הסכים לקחת חלק לשמחתי הגדולה. הוא קרא את כל הספר. זה היה בנקודה שממש מעט קראו. כמה אנשים בהוצאה ובן הזוג. העיניים של נדב היו הראשונות של מישהו שאומר לי משהו כקורא. היה לי חשוב לשמוע את דעתו כי אם הוא לא היה מתחבר לסיפור אז לא בטוח שהיה לו מה להגיד גם באיור. לשמחתי לא רק שהוא הבין, הוא קלט דינמיקות, רגשות ואווירה. הוא שלח לי כמה אופציות לאיורים שעשויים מגזרי נייר. בחרתי את זה שעל כריכת הספר ואת האיור המקורי תליתי אצלי על הקיר. אני חושבת שהוא הכי מוצלח לסיפור והיה לי מזל למצוא את נדב.

היו לך קוראי בטא? איזה שינויים חשובים הם תרמו לספר? איזה תגובות קיבלת?

קורא הבטא היחיד שלי הוא בן הזוג שלי גיא. האדם שאני הכי סומכת עליו בכל העולם. גם בנוגע לכל היבט בחיים אבל גם לטקסטים. גיא עורך בעצמו ויש לו עין ותובנות חכמות כל כך. הוא אדם מאוד תומך וסבלני, כי אני יכולה להיות בלתי נסבלת לפעמים כשאני כותבת וחייבת שהוא יקרא ויגיב באותו רגע. מזל שהוא חשב שהספר טוב.

איזה עצות וטיפים יש לך למי שרוצה לכתוב ספר?

העצה שיש לי למי שרוצה לכתוב זה לכתוב בדיוק על מה שאתה פוחד או חושב שלא תכתוב בחיים. אני מנצלת את הכתיבה כדי להבין כל מיני דברים על עצמי תוך כדי. התובנות האלה מקדמות אותי בחיים הפרטיים שלי מול עצמי, אבל בגלל שהן אמיתיות מאוד זה מורגש בכתיבה. אפשר לטשטש, אפשר לפאר חלקים, אבל נראה לי שבסיס אמיתי תמיד עובד יותר טוב משקר מוחלט.

יש לך שאלה לחברי הקבוצה?

הייתי רוצה לדעת מחברי הקבוצה מה הם מחפשים בספר. כלומר האם יש משמעות לאמת בספר מבחינתם או שממילא ספר הוא מקום לברוח אליו, אז לא חייבת להיות אמת. וגם האם הקריאה שלהם עוברת אבולוציה עם השנים בגלל התפתחות הטכנולוגיה. כלומר הרוב פה עדיין מעדיפים ספרים פיזיים או שדווקא דיגיטליים?

ועוד מילה לסיום?

הייתי רוצה לבקש מחברי הקבוצה שיגידו לי מה דעתם אחרי שיקראו. שיגידו אם הם התחברו לדברים בספר. למה בדיוק. האם הזרות הזו מהעולם שבו חיים הגיבורים זה משהו שהם מכירים בעצמם. כל זה בעצם מוביל אותי לשאלה או לתהיה שמלווה אותי כל חיי בעיתונות ובכתיבה ובספר: האם הקוראים דומים לי?