ראיון עם מוריה דיין קודיש

מוריה דיין קודיש | 42 | נשואה + 4 | גרה במושב שקף | סופרת ועורכת ראשית בשתים בית הוצאה לאור

כתבה את הרומן "צבים", שיצא בכנרת זמורה דביר ב-2018.

שלום מוריה🙂נעים להכיר! כמה שנים את בתחום? מה כולל התפקיד שלך?

כיום אני עורכת ראשית בהוצאת שתים. ערכתי בהרבה הוצאות, גם פרוזה וגם עיון, ואני גאה מאוד בספרים ובסדרות שערכתי לאורך השנים. אני מאוד מחוברת לד.נ.א של הוצאת "שתים": דינמיות ויזמות, איכות ללא פשרות, כבוד ליצירה הישראלית, והסתכלות על שדה הספרות כעל מרחב מגוון, שיש בו כל מיני היבטים של יצירה, תרבות וקהילה. בתפקידי אני גם עורכת, וגם פועלת יד ביד עם מירי רוזובסקי, המו"לית, בניסיון להדק את החיבור בין הספרות והתרבות, בשלל צורותיהן, לבין הקוראים, בשלל צורותיהם: למשל באמצעות סדנאות, הרצאות, פרויקטים קהילתיים, ספרים ייחודיים שמחוברים לזמן ולמקום הזה, ריטריטים, ועוד.

מה את אוהבת במיוחד במקצוע שלך?

אני חושבת שעריכה זה אחד המקצועות המעניינים ביותר בעולם. אני זוכה לפגוש אנשים דרך האומנות, וזו דרך מאוד עמוקה ומסתורית. ניטשה דיבר על כך שהאומנות היא הכלי היחיד שדרכו אפשר לגעת בדברים עצמם. בניגוד למדע, לדת, לקדמה – אנחנו מודעים לטיבה האשלייתי של האומנות, ורק דרך התנועה הזו אפשר להבין משהו על הכאוס הזה, של הקיום. אז בתהליך העריכה אני זוכה לפגוש את הסופר או הסופרת דרך המנסרה הייחודית הזו; אני זוכה לפגוש את עצמי, בתווך הזה שבין האני, האחר והטקסט; ואני גם זוכה להיות חלק מהתנועה של הבאת הספר לכמה שיותר אנשים, שבתורם יחוו את המפגש עם עצמם דרך הטקסט.

בהשכלתך את ד"ר לספרות. את מרגישה שהתארים בספרות רלוונטים ועוזרים בכתיבה ועריכה?

יצא לי לחוות את הספרות מכל מיני זוויות – כחוקרת באקדמיה, כעורכת, כסופרת וכמנחת סדנאות. ומצד אחד ברור שיש הפריה הדדית בין התחומים, הידע שלי על הספרות הפגיש אותי עם תהליך העריכה ממקום אחר לגמרי. מצד שני, לפעמים אני מרגישה שמדובר בווקטורים שעשויים גם להפריע זה לזה. אני מרגישה כך בעיקר ביחס לפער בין הסופרת והעורכת שבי. בתור עורכת (וגם חוקרת) אני בעמדה של הטלת ספק, במידה מסוימת. עמדה שמבקשת לבדוק מה לא עובד, כדי לחזק את הקיים. ובתור סופרת את אמורה לעשות איזו קפיצת אמונה, להאמין שהפסקה הקטנה הזו תחולל את הסופה שאת רוצה שתתחולל. יש איזו מידה של השהיית אי אמון שנדרשת בתהליך של כתיבה. אז לפעמים אני מרגישה שריבוי הכובעים תורם לי לתמונה עמוקה ובהירה יותר של הדברים, ולפעמים בדיוק ההיפך, שעל כל דבר שאני מרוויחה במישור אחד – אני מפסידה משהו במישור אחר. אם אני מכסה את הראש, פתאום קפוא לי ברגליים.

איך נראה תהליך העריכה?

תהליך העריכה שונה מאוד בין ספר עיון לספר פרוזה, ובין ספרים שונים, אבל אפשר להגיד שתמיד יש משהו משותף, שהוא אני. אני ניגשת לטקסט, תמיד עם החדווה של הילדה הקטנה שאהבה לקרוא ספרים בספריה – אני לא מאמינה שמשלמים לי כסף על זה! ואז אני צוללת, ומשתדלת להשאיר את ההתרשמויות שלי כמה שיותר נזילות, כדי שאוכל לאפשר לטקסט להמשיך לעבוד עלי, בלי שהחלטתי עליו משהו. אחר כך מתחיל הדיאלוג עם הסופר או הסופרת – שבו הכול יכול לקרות.

איזה טיפים יש לך לסופרים שרוצים לשלוח ספר להוצאה?

התהליך הזה, של שליחת ספר להוצאה, הוא פרדוקסלי ומורכב מאוד. מצד אחד ספר זה מוצר שמצריך השקעה מרובה, ומצד שני אנחנו רוצים לעשות רושם ראשוני מהיר ואפקטיבי. יש פה דרמה גדולה, ויש אנשים שמבינים אותה קצת יותר טוב, ולכן מצליחים אולי לגרום לספר לבלוט יותר. בסופו של דבר, צריך לזכור שיש הזדמנות אחת לרושם ראשוני, ושהוצאות הספרים מקבלות הרבה מאוד כתבי יד. כדאי שההתחלה תאפשר לספר לנצוץ. אם הכוח והתנופה והברק מגיעים רק בשלבים מתקדמים יותר של הטקסט – זה עלול להיות בעייתי. כדאי לצרף מכתב אישי, עם תקציר על הספר ועם תיאור מסקרן של הסופר, או של התרומה של הספר. וגם, תמיד כדאי לתת לאנשים אחרים לקרוא ולעבור על הטקסט, ולשלוח טקסט כמה שיותר אפוי.

ב2018 הוצאת ספר משלך בשם "צבים", על מה הוא מספר?

הסיפור של הספר הוא די בלתי נתפס. זה רומן שעוסק במושב מדומיין בעוטף עזה, ומדבר על נער שחווה נפילת רקטה בשדה שלידו, ומתחיל לקשקש דברים סתומים באופן ספק פנטסטי, ספק פוסט-טראומטי. בספר מתוארת חדירה של תושבת עזה, דרך מנהרה, לתוך המושב. הספר הזה קיבל משמעות אחרת לגמרי אחרי השבעה באוקטובר. בעיקר נדהמתי מכשל הדמיון – אפילו בספר שעוסק בעוטף עזה, שעוסק במציאות הבטחונית, שעוסק בהיבטים דיסטופיים של המציאות, לא העזתי להתקרב לתהומות שהמציאות האמיתית לקחה אותנו אליהם. בכל מקרה הרעיון הכללי של הספר – שאי אפשר לשבת על פתח הר געש מבלי שהוא יתפוצץ עלינו – התברר לי, לזוועתי, במלוא עומקו.

מתכננת את הספר הבא?

כן! זה מרגש מאוד. אני יכולה בינתיים להגיד שמדובר בממואר, ואני לא אכנס לפרטים מעבר לזה. אבל אחרי לא מעט שנים שהרגשתי שהתדר של הכתיבה חסום לי, פתאום הוא נפתח. אני מרגישה שאני יודעת מה ואיך לכתוב את מה שצריך להיכתב. אבל זה מה שאני מרגישה כרגע, יכול להיות שמחר אקום לתחושה אחרת לגמרי🙂

כמי שהוציאה ספר בעצמה, איך ההרגשה לעבוד מול סופרים אחרים, כשאת בכובע העורכת?

בגדול – כשאני עורכת אני לא סופרת. יש מקום לסופרת אחת בתהליך הוצאת ספר, והסופרת הזו היא לא אני. תפקיד העריכה הוא מאוד משונה, מצד אחד כעורכת אני כמו אמא גדולה, שמחזיקה ומנתבת, ומצד שני אני כמו אסיסטנטית עמלנית, עוזרת מחקר, שמתקנת את הפסיקים ומחזיקה את השמלה של הסופרת הגדולה. זה מתח מעניין, וצריך לדעת להחזיק אותו על כל המורכבות שלו.

את מרגישה שיש שינויים משמעותיים בתחום הספרות בשנים האחרונות בישראל או בעולם?

ברור. והשינויים לרעה מוכרים לכולנו – פחות ופחות קוראים. אבל אני רוצה להגיד שכנגד זה, אני מרגישה שהספרות היא חיה קשוחה, ולא פראיירית בכלל. יש קהילה תוססת של כותבים וקוראים, יש תנועה, יש גיוון, יש משמעות. גם קבוצת הפייסבוק הזו היא לגמרי חלק מהתנועה הזו, החירות להשתנות עם העולם המשוגע הזה, ולמצוא את החיבור, את האותנטיות, את השיתוף - בתוך כל השינויים והסערות.

מה היית רוצה שישאלו אותך בראיונות ולא שואלים?

זו שאלה נהדרת, ואין לי עליה תשובה! אבל אני מרגישה צורך להגיד שאני מקיימת יחסים מעניינים עם אלמנט ההפתעה. אנחנו רוצים להשאיר מקום לחידוש, אבל גם רוצים להרגיש בטחון. אולי אני צריכה להפנות את השאלה בחזרה אליך, ולשאול אותך – מה היית רוצה לשאול בראיון, ואת לא שואלת?🙂