ראיון עם מיכל בראון

מיכל בראון | נשואה + שלושה + נכדה | גרה בשרון | סופרת וכותבת תסריטים. בעברי מגשרת לגירושין ויועצת זוגית, ובעברי היותר רחוק עורכת דין בישראל ובארה"ב.

כתבה את הספרים: "אהבה בשש תיבות" (כנרת זמורה דביר, 2025) רומן ניו יורקי; "סחיבת פצוע" (כנרת זמורה, 2023) רומן ישראלי על פוסט טראומה; "Ash’s Fire" (Amazon, 2017) בלש ארוטי (באנגלית); "זוגיות עירומה: המדריך המעשי להצלחה בשניים" (אופיר, 2014) ספר הדרכה.

שלום מיכל! הוצאת ארבעה ספרים עד היום. מה משך אותך לכתיבה?

התחלתי לכתוב מאוחר, לפני קצת למעלה מעשר שנים, במקרה או אולי שלא במקרה, בנסיבות מסעירות אך סודיות, שגם יישארו כאלה! עד אותו הרגע כתבתי רק מסמכים משפטיים, כי למי יש זמן לכתיבה ספרותית כשאת חיה מדד-ליין לדד-ליין של שופטים ולקוחות, ובבית יש לך שלושה ילדים, טפו שיהיו בריאים, ובעל טייס. אבל כמו לא מעט עורכות-ועורכי-דין שהפכו לסופרים, המקצוע הזה דווקא הכין אותי לבאות. הוא הכריח אותי לכתוב בצורה סדורה עם התחלה אמצע וסוף, לנקות תפל מעיקר, להציג טענה ולנמק אותה, ולהסביר בצורה בהירה ותמציתית. המקצוע הראשון שלי הניח אבני יסוד למקצוע השלישי. וכמובן, גם הגישור לגירושין לימד אותי הרבה על אנשים.

יצא לך ללמוד כתיבה?

מעולם לא למדתי כתיבה באופן מסודר, אבל אהבת חיי זה ללמוד, ובעשור האחרון לקחתי קורסים וסדנאות, ואפילו טסתי (3 פעמים!) עד איווה הרחוקה, וביליתי שם חודשי קיץ מטורפים בבית הספר לכתיבה הטוב בעולם (אפשר להרגיע, רק בפסטיבל הקיץ שפתוח לכולם, לא בתוכנית המאסטר המפורסמת).

איך את משלבת את העבודה עם הכתיבה?

עכשיו אני הולכת להשחיל כמה מילים על האיש שבזכותו אני אני. אז בנות, הפסקתי לעבוד! כי הצדיק אמר שזה ממש טוב וחשוב שאעשה רק את מה שאני אוהבת. זו אגב לא הפעם הראשונה שהוא הופך לי את עולם התעסוקה. בפעם הראשונה, כשעוד התרוצצתי בין בתי משפט, הוא שכנע אותי לעזוב, כי הדיכאון שלי יחלוף מאליו כשאפסיק להרעיל את עצמי בקונפליקטים ומלחמות ואנשים מלאי זעם. לקח לי שנתיים, וגם וויתור על מרוץ לכס השיפוט, וזאת היתה ההחלטה השניה הכי טובה שעשיתי בחיים. אחרי ההחלטה להתחתן איתו, כמובן.

אז אני כותבת בוקר טיפוסית. עכשיו למשל, בוקר. הקפה לידי, ועלי תולי (נכדתי נתנה שם לחתולת רחוב ובכך היתה שותפה במזימה שצלחה - לאמץ אותנו). ברוב הימים, אני כותבת בשעות של השקט, כשהאוויר נקי והראש מלא במחשבות וחלומות מהלילה. ויום יום אני מודה ליקום על המתנה הענקית הזאת ועל כך שהילדים שלי התעופפו מהקן.

איזה שלב את הכי אוהבת בתהליך הוצאת ספר?

זה אולי ישמע מוזר, אבל הכי אני אוהבת את סבבי העריכה. גם עריכה לבד, וגם עם העורכת. כשאני עורכת לעצמי, אני מרגישה חופשיה. הבית כבר עומד, ועכשיו אפשר להסתובב בין החדרים ולדמיין את החיים שמתהווים בין כותליהם. וכשאני מגיעה לשלב העריכה המקצועית, אני מאושרת ממש. כי שם אני סוף סוף לא לבד. שם יש לי פרטנרית חכמה ותומכת ורגישה, מישהי שאני סומכת עליה שתשגיח עלי מפני עצמי, ושתוציא ממני את הכי טוב שלי. ובמקרה של שני הספרים האחרונים שלי, אני מתכוונת כמובן לאשה האהובה דקל שי שחורי, העורכת המושלמת שלי בהוצאת כנרת. בכלל, ממליצה לכל אשה, לא רק לסופרת, שתקח לה עורכת. מישהי שתעזור לו עם ההחלטות, שתבין אותה באמת, שתקשיב, מישהי שתהיה לגמרי בעדה ותעזור לה להיות המהדורה הכי טובה של עצמה. בחיי, כל אשה צריכה עורכת! (זה קצת אחר מחברה טובה, אבל אני לא בטוחה שאני יודעת להסביר למה.)

גם את שלב התחקיר אני אוהבת, ועכשיו שאני חושבת על זה, זה נשמע מצחיק שבחרתי במקצוע הכי בודד שיש, כשבעצם אני אוהבת אנשים. אבל לא נורא, כי כשאני לבד, אני חיה בכמה עולמות במקביל, וכל עולם כזה מאוכלס באנשים שיצרתי, וכשהם לא צועקים עלי, אני מאד נהנית בחברתם.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו סביב הספרים?

האתגר הכי גדול לכל סופר הוא אתגר השיווק. אני לא אשת שיווק, ובטח לא של מרכולתי שלי, אבל זה כורח המציאות, גם כשקוראים לזה "הדהוד", או "בניית קהילה". אני זוכרת היטב את הקושי שלי לשווק את עצמי כשיצאתי ממשרד עורכי הדין בו עבדתי כשכירה, והלכתי להיות מגשרת עצמאית. אז עם השנים השיווק העצמי נעשה קצת קל יותר, אבל לא הפך לטבעי. ועכשיו, כשמדובר בציפור הנפש שלי, במחשבות והרגשות הכי מהבטן, זה עוד יותר קשה. אבל יש גם צד משמח, כי בכל זאת, אנשים זה אנשים, וכשהולכים לשווק, פוגשים אנשים נחמדים. כמו שאמר ד"ר סוס – אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים.

תוכלי לספר לנו על הספר החדש שלך - "אהבה בשש תיבות", שיצא החודש בהוצאת כנרת?

אני נוטה להגדיר את הספר החדש שלי כ- "רומן אסקפיסטי אינטליגנטי." הגיבור שלי הוא סוחר ניו יורקי בכלי קשת עתיקים שחי בניו יורק וטס ברחבי העולם בשירות לקוחותיו, אספנים מיליונרים. הוא גבר מצליח ומוערך, אבל הוא סגור, מצולק, לא נגיש, וביחוד, מאד בודד. הוא גם ג'אזיסט חובב שמנגן על קונטרבס במועדון ג'אז בווילג', ורק שם הוא מרגיש שלם ואהוב. החיים מזמנים לו צמתים חשובים שבהם הוא יעז, יחצה את קווי המוסר והחוק, יקבל החלטות חדשות לגמרי, וילמד לאהוב.

הספר הוא אסקפיסטי במובן שאינו מתרחש בארץ, אין בו מלחמות, והגיבורים שלו אמריקאים. אבל הוא לא רומן רומנטי מתוק, והוא חופר לעומק בשאלות אוניברסליות כמו הכמיהה לאהבה, בדידות וניכור, והצורך להשתנות כדי לא למות.

מה מקור ההשראה שלך לספר, וכיצד הוא נוצר?

סורי, לא יכולה לגלות. אבל ברמה העקרונית, אומר שכל הספרים שלי מתחילים מאנשים מרתקים שאני פוגשת. ישר אני זוחלת לתוך ליבם ומוחם, כמובן שמתאהבת בהם על הדרך, והדמיון שלי כבר בורא מהם גיבורים ספרותיים. וכל דמות שקמה לתחייה בראש שלי, בוראת לעצמה עולם וטווה לעצמה סיפור. אני רק צריכה לסתום טוב-טוב ולא להפריע. כשאני מנסה להכתיב לה, היא מעירה אותי בלילה כדי לצעוק עלי. אני גם לא מתכננת את העלילה, התפקיד שלי הוא לעשות דבר אחד כמו שצריך: לברוא דמויות. המסע שלהן הוא באחריותן. אני מודעת לכך שזה נשמע כמו קלישאה, אבל נשבעת שככה זה עובד אצלי.

כתבתי את אהבה בשש תיבות באנגלית לפני כמה שנים, ובאותה עת הוא נקרא "Bone". ב- 7 באוקטובר 2023, הנחתי את ספר אחר שכתבתי באותה עת, וברחתי בחזרה אל מרסדן בון שלי. תרגמתי (אני מחליקה בקלות בין השפות) והתחלתי לערוך. ברחתי אליו כדי לא להיות פה. בראש שלי, הייתי בניו יורק. הגיבור שלי, הרחובות והאנשים של ניו יורק, והעיסוק בתמות אוניברסליות החזיק לי את השפיות בשנה הראשונה של המלחמה.

עכשיו תשמעו קטע. הדבר הראשון ששמעתי מאנשי ההוצאה שלי הוא שהספר כתוב בעברית אבל מדבר אנגלית. וישר שאלו אותי אם הוא מתורגם. כשאמרתי שכן, היו מי שנבהלו, כי אולי המקור לא שלי. צחקתי אבל גם שמחתי, כי רציתי להעביר לכן את אמריקה כפי שאני מכירה אותה, אחרי כל השנים שחייתי שם.

מתכננת כבר את הספר הבא? תוכלי לספר עליו?

ממש לאחרונה חזרתי לספר שכתיבתו נעצרה בתחילת המלחמה. זה ספר קשה ומטלטל שסביר להניח שרבים לא ירצו לקרוא. המדובר ברומן בין יהודייה וערבי, ביפו, בזמן המלחמה. הדמויות שלי כבר עומדות זקופות ויפות, ויש ביניהן אהבה ושנאה ואלימות וסקס, וגם לא מעט היסטוריה.

יש לך טיפים לסופרות בהתהוות?

הנה הטיפ הכי חשוב: כתבי. אני יודעת, נשמע אידיוטי, אבל נסי אותי. קבעי זמן ביום ושבי מול המסך. וגם אם אין לך שום רעיון בראש, הניחי את האצבעות על המקלדת והתחילי להקיש. את יכולה להתחיל עם "אין לי מה לכתוב אין לי מה לכתוב אין לי מה לכתוב". די מהר, זרם התודעה יתחיל להשפריץ.

והנה עוד טיפ הכי חשוב (סורי, יש בי סתירות): כתבי עם התרגשות. אם נתפסת על גיבור או גיבורה והם מרגשים אותך – ייצא מהם סיפור. אבל אם הדמות הראשית מרגישה לך כמו סנדביץ' גבינה צהובה בלי פלפל כבוש, מלפפון חמוץ, או סחוג, אז עזבי. יאללה נקסט.

והנה הטיפ השלישי, שלי הוא עובד מעולה: שימי את עצמך בפרצוף של אנשים חדשים. זכרי שבכל פעם שאת יוצאת מהבית, יקרו בדרכך לפחות שלושה אנשים עם סיפור חיים משוגע. כל מה שאת רק צריכה, זה להגיד להם בוקר טוב ולשאול, מה שלומך?

מהו הז'אנר הכי אהוב עליך?

ספרי בלש, חדמש (מילה שלמדתי מהילדים שלי)! בגיל 8 פרצתי במרתון ספרי בלשים ועד היום לא עצרתי. גיבור הילדות שלי היה ג'וליאן, מנהיג החמישייה הסודית, בו הייתי מאוהבת, למרות שנדמה לי שכבר אז ידעתי שהוא ילד זקן וטרחן.

החל בתקופת התיכון והלאה היו לי אהבות רבות מעולם הספרות היפה, כמו פ. סקוט פיצג'רלד, קורט וונגוט, המינגוויי, סטגנר, מארק טווין, בולדווין, מוריסון, ואחרים. אבל תמיד קראתי בלשים. והתאהבתי בדמויות האפלות כמו פיליפ מרלו של צ'נדלר והארי (הירונימוס) בוש של קונלי. וידוי קטן: מיס מארפל והרקול פוארו לא עושים לי את זה. סורי.

כיוון שהוריי סחבו אותנו לאמריקה לשנות השבתון שלהם (ככה זה עם מדענים), ואחר כך התגלגלתי לאמריקה בעקבות אהובי, האנגלית שלי השתכללה לכדי שפת אם שניה, ורוב הזמן אני קוראת באנגלית.

מה המסר שאת רוצה שהקוראות והקוראים יקחו איתן/ם?

ככותבת, אני רואה לעצמי שתי חובות: לומר אמת, ולהציע נחמה. בלי אמת אין ספר. וגם כשהגיבורים שלי משקרים, אני, המספרת, לא מתבלבלת. את האמת שלי אני אומרת. בנוסף, אני תמיד מביאה נחמה. כשהעוול שקורה לגיבור איננו שרירותי והוא מוביל אותו אל מסע שייטיב עמו, כשדברים קורים מסיבה שאפשר להבין אותה והעולם אינו כאוס אחד גדול, הרי שאנחנו מקבלים מעט נחמה. בשונה כל כך מהמציאות שלנו עכשיו. ועוד דבר: החוזה הבלתי כתוב שלי עם הקוראות שלי הוא שהן משקיעות בי שעות של קריאה, ואני לא מבאסת אותן עם הסוף. אני לא אהרוג גיבור, נקודה. זה לא אומר שהסוף יהיה מתקתק-הוליווד, כי כן, תהיה בו מרירות והוא יהיה מורכב, אבל רע ומר – לא אצלי. תשכחו מזה.

יש לך משהו אחרון להגיד לסיום?

סופרת היא פרפורמרית, כמו מוזיקאית, כמו שחקנית. היא כותבת עבור קהל הקוראים שלה, ובלעדיו היא כלום. אז תודה רבה מקרב לבי לכל אחת מכן. תודה שנתת בי אמון, ופינית לי מזמנך היקר, והתיישבת איתי לשמוע סיפור!

שלך, מיכל