ראיון עם ניר רובין

ניר רובין | 26 | רווק | סופר

היי ניר, לאחרונה הוצאת ספר חדש בשם "דד אנד". על מה הספר מספר?

הספר "דד אנד" הוא תעלומת רצח קומית ובמרכז העלילה ניצב זמר אמריקאי בשם דין רוג'רס, שמצא הצלחה אדירה בשנות ה-70 וה-80. שירים שהגיעו לצמרת מצעדי הפזמונים, אלבומים שקבעו שיאי מכירות, פרסי גראמי – כל אלה יש לו, ובשפע. אבל בשנת 2023 הוא כבר מבוגר, תהילת העולם חלפה לה והשפע היחיד שיש לו הוא של בעיות. כל סימן להיותו כוכב-על שמעריצים מתעלפים בנוכחותו פשוט התפוגג, יש לו בעיות בריאותיות, התמלוגים נמוכים מאי פעם, מערכת היחסים שלו עם בתו נפגעת קשות מריבים חוזרים ונשנים בשל היותה המנהלת האישית שלו וחברת התקליטים מציבה לו אולטימטום: הוא יוכל להוציא אלבום אולפן חדש רק אם יכתוב ממואר שבהמשך יעובד לסרט. הוא נאלץ להיכנע ומתחיל לעבוד על הספר, אבל הכול נקטע כשחוט חייו נחתך במפתיע. מוצאים אותו מת בביתו, אבל זה לא אומר שזה הסוף. לא ולא – עכשיו הוא חייב לפענח את הרצח שלו, ואת זה הוא לא יוכל לעשות לבדו.

מה היו ההשראה והמניע לכתוב את הספר?

למען האמת, ההשראה עבור "דד אנד" הגיעה בעיתוי מצמרר מאוד. חשבתי על הרעיון לספר בשנת 2016, בערך שבוע לפני מותו של הזמר האגדי פרינס. אני זוכר שחשבתי לעצמי שיהיה מעניין לכתוב על אומן מפורסם וגדול מהחיים (תרתי משמע) שמת בנסיבות מסתוריות, לכאורה עקב מנת יתר, וקראתי לו דין רוג'רס. ואז זה קרה. עד היום אני זוכר איפה הייתי כשכל הערוצים בטלוויזיה דיווחו על מותו של פרינס, והייתי בהלם מוחלט מצירוף המקרים. ונחשו מה השם המלא של פרינס? פרינס רוג'רס נלסון.

מהי המשמעות של שם הספר?

ל"דד אנד" יש מספר משמעויות, אבל אתמקד באלה שלא מקלקלות את העלילה. קודם כל, "דד אנד" הוא שם של סינגל ואלבום של דין רוג'רס. כמו-כן, דין נמצא בנקודה שבה הוא מרגיש תקוע, הוא הגיע למבוי סתום בקריירה שלו, בחייו וביחסים עם בתו. וכמובן, "דד" פירושו "מת" באנגלית ו"אנד" זה "סוף". אני אוהב מאוד את הכותרת הזאת, ואני חושב שלא יכולתי לבחור אחת טובה יותר לספר.

כבחור צעיר, איך היה לכתוב דמות ראשית של אדם מבוגר בגוף ראשון?

בשתי מילים: מהנה מאוד.

נראה לי שדין הוא הדמות הראשית הכי מעניינת שיצא לי לכתוב ולמרות שקיים בינינו הפרש גילים לא קטן בכלל, הצלחתי להזדהות איתו. יש לו עומק, המון מטען, ניסיון בתחומים מסוימים וחוסר ניסיון בתחומים אחרים. ואני גם חושב שהוא חשוב מאוד כי אין הרבה דמויות ראשיות של מבוגרים בספרי מקור מהסוג הזה, לכן ניסיתי לכתוב אותו בשיא הכבוד והאותנטיות.

איזו סצנה הכי נהנית לכתוב? איזו סצנה היה לך הכי קשה לכתוב?

קשה לבחור סצנה אחת בלבד כי נהניתי מאוד לכתוב את כל הספר, אבל אם אני ממש חייב לבחור אז כל הפרק שלפני האחרון. וגם פרק 13 היה ממש מהנה בצורה מוגזמת, אז הוא טוען לכתר. מנגד, הסצנה הקשה ביותר לכתיבה הייתה בפרק 12 כי היו בה הרבה רגשות והרהורים.

מי ערך לך את הספר? אילו שינויים חשובים ומשמעותיים עשו בתהליך העריכה של הספר?

אשף המילים התותח והוותיק Amir Sheinkman . הוא הפנה את תשומת ליבי לנקודות שצריך לחדד, ללטש ולהתאים בתהליך העריכה ואני שמח מאוד שיצא לי לעבוד איתו. הוא הבין את הספר שלי לעומק, לאן אני שואף להגיע איתו, וגם ראיתי שהוא נהנה לעבוד עליו, דבר שלא ניתן לזייף. ככלל אצבע, הכי טוב לעבוד עם אנשים שנהנים ממה שהם עושים כי אז הקוראים גם יכולים להרגיש את זה על הדף. התוצר פשוט טוב יותר.

אתה מתכנן לכתוב המשכים לספר?

בהחלט! זו לא הפעם האחרונה שתשמעו על הדמויות האלה...

מאיזה שלב הכי נהנית בתהליך יצירת הספר?

כתיבת הספר, ללא ספק. בכללי, כתיבה היא הדבר האהוב עליי בעולם, המפלט שלי מחיי היום יום. אני מרגיש בטוח יותר מול המקלדת מאשר בכל דבר אחר. ככה אני יכול לבטא את עצמי, את היצירתיות שלי, את הנשמה שלי ופשוט לשחרר. אני לא שותה או מעשן, ואני גם לא צריך כשאפשר פשוט לכתוב. זה הרבה יותר שימושי וחיובי, לא?

ואיזה פחות?

בחירת העטיפה, שזה מפתיע מבחינתי כי אני אוהב דברים שקשורים לעיצוב. פחות נהניתי מהשלב הזה כי כל דבר שאתה עושה בעטיפה יכול למשוך קורא אחד אבל להרחיק קורא אחר. אתה צריך לגבש אמצעי ויזואלי שישקף את רוח הספר בצורה מושלמת אבל גם יעמוד בשורה אחת עם הז'אנר ואיך ששאר הספרים שלו נראים בנוף המקומי. אתה רוצה שהעטיפה תהיה מקורית, אבל לא מוזרה. זה מפחיד כי אנשים שופטים את הספר שלך רק על פי החיצוניות שלו, בלי קשר לתוכן עצמו, וכל טעות עשויה להיות גורלית. אתם לא יודעים כמה פעמים שאלתי את עצמי אם להוסיף משהו, להסיר משהו, לשנות את הצבע, לשנות את הפונט, לשנות את התמונה, להגדיל, להקטין... לפעמים זה מרגיש כאילו אין לזה סוף. מאבק בלתי נגמר.

האם הרגשת הבדל בכתיבה בין הספר הקודם שלך לספר הנוכחי?

בוודאי. אבל קודם כל למי שלא מכיר, הספר הראשון שהוצאתי לאור נקרא "גורל האנושות: שומרת המפתח", נובלת מדע בדיוני/אימה למבוגרים שכתבתי כשהייתי תלמיד תיכון. הספר הזה היה קשה לכתיבה, ההפך הגמור מ"דד אנד". תארו לעצמכם ילד בן 15-16 מדוכא ועצוב שכותב כדי לא לפגוע בעצמו. זה פשוט מה שעשיתי כי חוויתי בריונות על בסיס יום יומי, היה לי דימוי עצמי נמוך מאוד ושנאה עצמית רבה. על מנת לא לשקוע אל מקום אפל בנבכי נשמתי, פשוט יצרתי אותו בספר ותיעלתי את כל התחושות שלי אל הדפים. כל הזעזוע, הכיעור וסערת הרגשות נשפכו כמו שהם אל הספר ובגלל זה יש בו הרבה תיאורים גרפיים. למען האמת, עד היום אין לי מושג מאיפה היו לי את הכוחות לכתוב רעיונות ודיאלוגים במחברת קטנה כשכל כך רע לי עם עצמי ורק אומרים לי עד כמה אני לא טוב. לעומת זאת, "דד אנד" היה כל כך מהנה לכתיבה. כתבתי אותו בתור אדם בוגר ולא הייתי עצוב כמו פעם. אם שמים אותם אחד ליד השני, קיבלתם "ברבנהיימר" ספרותי.

אילו הבדלים מהותיים הרגשת בתהליך ההוצאה לאור בין הספר הראשון לשני?

גם פה יש הבדל עצום. הגעתי ל"דד אנד" מנוסה, ולכן כל שלב בתהליך היה יעיל יותר, למרות שלא יהיה הוגן בכלל להשוות בין השניים. "גורל האנושות: שומרת המפתח" יצא ממש לפני ה-7 באוקטובר, הוא בכלל לא מיינסטרים, קצר יותר, אין לו הוצאה גדולה מאחוריו ואם כבר דיברנו על עטיפות קודם, אז יכול להיות שאנשים התבלבלו כי היא אוירה על ידי אומן קומיקס (של "מארוול", לא פחות) וחשבו שהספר מיועד לקהל צעיר כאשר ההפך הוא הנכון. אבל למרות הכול, "גורל האנושות" מכר מאות עותקים באתר עברית וקיבל קצת אהבה, אז הכול הסתדר לטובה.

באילו שפות אתה קורא?

עברית ואנגלית.

סופר/ת אהוב/ה?

מותר לי לציין סופר קומיקס? אם כן, אז ג'ף סמית'. כל כמה חודשים אני חוזר לקרוא את "בון", סדרת ספרים שגדלתי עליה ותמיד עושה לי תחושה טובה בלב. הרי לפעמים זה כל מה שאתה צריך – ספרים שפשוט אומרים לך שהכול יהיה בסדר, שיש דברים טובים בעולם גם אם הכול נראה קודר. אני מניח ש"דד אנד" אמור להיות אחד מהספרים האלה. שלא לדבר על זה שבני בון חמוד, ואי אפשר שלא להשתעשע מהדינמיקה שלו עם בלופר וסמיילי.

ספר אהוב?

"שחייה בעירום" מאת קרל היאסן. קראתי אותו לפני המון שנים וגם אם אני לא זוכר כל פרט ופרט ממנו, עד היום אני זוכר עד כמה הוא שנון ומהנה.

מה המסר שאתה רוצה שאנשים ייקחו איתם מהספר שלך?

בדרך כלל הייתי אומר שספר הוא יצירת אומנות וכל אחד יכול לקחת ממנו את מה שהוא מצליח לפרש בעצמו, אבל כאן באמת חשוב לי לומר בקול חזק וברור שהמסר החשוב ביותר הוא שפשוט צריך לקבל את השונה ולכבד אותו – לא משנה אם הוא צעיר ממך, מבוגר ממך, מלא, רזה, עני, עשיר, לבן, שחור... כולנו בני אדם, כולנו רוצים להיות אהובים, להרגיש שייכים, שיש לנו כיסא ליד השולחן וששומעים אותנו. לא צריך לתת חשיבות לדברים חיצוניים ושטחיים, אלא לתת חשיבות ללב. כל מה שאני אומר פה אולי נשמע קיטשי, אבל זה נכון. ואני לא מנסה להטיף לאף אחד, אבל בעידן הרשתות החברתיות אני לא יכול שלא לומר את כל זה. כל השנאה שיש באינטרנט זולגת החוצה אל העולם האמיתי ואנשים מתקשים לראות את מי שנראה ומתנהג אחרת מהם.

מה אתה מאחל לעצמך?

המון נחת לכתוב, וכמובן הרבה בריאות פיזית ונפשית למשפחתי ולי. בנוסף, אני רוצה לאחל לכל אחד ואחד בקבוצה שהחיים שלכם ייראו כמו הספר האהוב עליכם (בתקווה שאתם לא אוהבי סטיבן קינג, אחרת אני מאחל לכם בהצלחה).

יש לך עצה לסופרים מתחילים?

אתם אתם, לטוב ולרע. התפקיד שלכם לוודא שזה לטוב.

יש לך שאלה לחברי הקבוצה?

לא יודע... אולי יש לכם שאלה בשבילי? אשמח לענות! באמת, עדיין לא התעייפתי.

יש לך מה להגיד לחברי הקבוצה?

בבקשה תדאגו אקסטרה לאנשים המבוגרים שמהווים חלק מחייכם, וכמובן אל תשכחו לפזר אהבת חינם לכולם. אה, ואם אתם מרגישים תקועים בחיים שלכם כמו דין רוג'רס, אולי תנסו לעשות משהו שאתם לא עושים בדרך כלל, כמו לנסות להגשים חלום ילדות. לי זה עובד, אני חושב.

ודבר אחרון: כולי תקווה ש"דד אנד" ישמש נקודת אור עבורכם, במיוחד בתקופה הקשה שאנו עוברים, מה גם שהוא מתעסק בנושאים רלוונטיים למדי כמו אובדן, טראומה ושבריריות החיים בצורה שונה לגמרי ממה שהכרתם. קריאה מהנה!