ראיון עם רזי רום

רזי רום | נשוי + 2 + נכדים | תל אביב

שלום רזי וברוך הבא לפינה שלנו. לאחרונה הוצאת ממואר - "עונות חיים ומלחמה" המספר על חוויות שלך ממלחמות ישראל ואירועים נוספים, מה הניע אותך לכתוב אותו?

לפני מספר שנים, נרשמתי לסדנת כתיבה של נורית זרחי. כפעילות תחביב צדדי, בנוסף לעיסוקי. היא הראתה למשתתפים את הפנינים בסיפורים קצרים ונפלאים כמו של המינגווי. נהניתי לכתוב על חוויות ממוקדות מלוות בדימיון על אירועים שהיו עשויים להיות אחרת. לאחר תקופה מסויימת המשכתי בשתי סדנאות כתיבה בהנחייתו של אילן שיינפלד, שהיה מאד מובנה ובו למדתי עקרונות בסיסיים בכתיבה. המשכתי לכתוב סיפורים. הקבוצה שם התגבשה וביקשנו מיקיר בן משה להנחות אותנו בכתיבה יוצרת. קיבלתי משוב מעודד לכמה סיפורים, מהם חוויות חיים של ילדות, ומשברי חיים, אם באובדנים אישיים או בדילמות לא פשוטות. יקיר, שהוא משורר בעצמו ומנהל בית ביאליק כיום, עודד אותי להוציא קובץ של סיפורים. אבל כדי שיהיה ממה לבחור, הציע שאעביר לו סיפור כל תקופה של שבועיים שלושה. אבל היו תקופות עקרות. הן בשל עומס בפעילות העסקית, או בצד האישי. או תקופות שבו לא נחה עלי המוזה.

עמוס עוז היה לי כמנטור בתיאורו את עבודת היצירה כבעל חנות. אני SHOPKEEPER הסביר בראיון איתו, פותח את חנותי בתשע בבוקר, מתיישב ליד שולחן הכתיבה ומנסה לכתוב. לפעמים בשטף, לעיתים מקוטע. ואף לפעמים ללא יכולת להביע משהו. לעיתים זה קולח באופן נפלא, ולעיתים השמדתי בסופו של דבר את הקטעים המגומגמים שלא ביטאו דבר בעל ערך.

יקיר עודד אותי על פני התקופה, להמשיך ולכתוב גם לאחר תקופות יובש, ואכן היו סיפורים רבים. מעל חמישים, מהם הוא מיין 33 ונתן לי לעבור ולסנן: להוסיף סיפור שהוא ניפה אבל לי נראה בעל משמעות וערך, ולהפך לנפות סיפור שבחר וחשתי שהוא אישי מדי, או לא מביע את הרוח והעניין, כמו שראיתי בדוגמאות של ספרות טובה.

לא מדובר בביוגרפיה שלמה אלא ממואר שמתמקד בכמה חוויות ספציפיות שחווית. לפי מה החלטת מה להכניס לספר ומה להשאיר בחוץ?

היו סיפורים שגם יקיר בן משה וגם אחרים שקראו ואמרו שחוו את הסיפור מתחילתו כאילו חיו אותו. וסיפורים אחרים שפחות הלהיבו. רציתי לאגד אותם בארבע תקופות חיים, ועל כן נבחרו סיפורים בהתאם לעונות החיים: של ילדות, צבא ומלחמה, חוויות של מימוש הזדמנויות, הצלחות וכשלונות, חוויות משפחתיות, וחלומות. נוכחתי שההנאה מסיפור גם נובעת ממידת הזדהותו של הקורא עם הסיפור והדמויות, בהתאם לרקע, לגיל ולסוג החיים של הקורא. לכן, גם קיבלתי לעיתים משובים שונים לאותם סיפורים. בסופו של דבר בהנחייתה המנוסה של העורכת שלי, נוית בראל, ערכתי את הסיפורים באופן הכרונולוגי של התקופה בה ארעו.

מי לדעתך קהל היעד העיקרי של הספר? האם הוא מכוון לדור שחווה את המלחמות איתך, או דווקא לדור הצעיר?

דורות שונים ורקע שונה של קוראים קולט סיפורים מסויימים לגמרי אחרת. כך הדור שחווה איתי את המלחמה כמובן לא רק מזדהה אלא גם מכיר את הפרטים, ורואה את התיאורים, חש את המראות, מריח את הקולות. וגם ממשיך כיוון שהוא אותו דור גם בחוויות חיים מקבילות שקרו בדור הילדות שלנו, וגם בגילנו המתבגר. הכל במקביל. הדור הצעיר לעומת זאת, מזדהה בחוויות אישיות כנער במשפחתו, או בנסיונות חיים, והרפתקאות עסקיות ובארצות רחוקות, ופחות במלחמות.

איך בחרת את שם הספר "עונות חיים ומלחמה"?

יקיר הציע את עונות השנה, ואני ביקשתי להדגיש שכל החוויות הן חוויות המרכיבות את החיים, כאשר בספר זה, חוויות המלחמה טובעות את חותמן לא רק בסיפורים מתוך תקופות המלחמה, אלא גם בתקופות האחרות.

לכתוב ממואר או ביוגרפיה הוא תהליך חשוף - איך הרגשת עם החשיפה?

היו לי כמה דילמות. הראשונה בהן אם לכתוב את הסיפורים בגוף ראשון או גוף שלישי. בגוף שלישי אני מרוחק, ולא מחוייב. בגוף ראשון אני חשוף לרגשות, מחשבות ויחסים עם הדמויות האחרות. וחלקן, חלקן הגדול אמיתיות, אבל לא כולן. וזה הקל עלי. גם האי וודאות שהותרתי במספר סיפורים , מה היה ומה לא היה.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו בתהליך כתיבת הממואר?

להביא את הקורא להרגיש שהוא חי בסיפור, ועובר את האירועים על התחושות הנפשיות, והפרטים שמסביב.

הספר מבוסס על אירועים ודמויות אמיתיות - היו פרטים שהשלמת מהדמיון?

זו שאלה נפלאה. יש סיפורים שבהם דבקתי באירועים ורק הוספתי ניואנסים אישיים שאינני בטוח שהיו ונבראו. ישנם סיפורים שבהם המשכתי חלקים שלמים שלא קרו. כך למשל בסיפור "אילנה מגייסות השיריון" שבלי לעשות ספוילר הרי כל מה שקרה לאחר אותה הלוויה צבאית בה הכרתי אותה, המשכתי בדמיון פרוע. לזכותי אגיד כי זה גם נבע מכך, שמעולם לא מצאתי אותה, לאחר אותו ארוע, אבל אם יפול הספר לידיה והיא תקרא אותו, היא בודאות תדע שזו היא הגיבורה.

האם עשית תחקיר בשביל הספר כדי לדייק בפרטי הקרבות והאירועים הלאומיים, או שהסתמכת בעיקר על הזיכרון האישי והצילומים שלך?

בדקתי פרטים שהתייחסתי אליהם בתיאור חוויות שארעו במקביל לארועים הלאומיים, בייחוד בסיפור המשפחות של הוריי לפני הולדתי.

לגבי מלחמת ההתשה השתמשתי בשמות מומצאים, לא אמיתיים למוצבים כדי שהסיפור יהיה על התקופה, על קשיים, כשלים וחולשות כמו שהם, ולא על אנשים אמיתיים. מלחמת יום הכיפורים היה תיעוד יסודי ומדויק של הקרבות הקשים על "חמוטל" על ידי קצין כשרוני. אני כתבתי ז'אנר שונה של מצבים אישיים ורגשות המסתמכים על חוויותי הרגשיות, ולא הקפדתי שהפרטים יהיו מדויקים. הסיפור אינו מתיימר להיות יומן או תיעוד היסטורי.

האם האנשים המוזכרים בספר יודעים זאת? איך הם הגיבו על כך?

לבני משפחתי החיים העברתי את הקובץ לפני הפקת הספר. אלה היקרים, שאינם בחיים, אני מקווה שהם לא יכעסו יותר מדי מלמעלה. אולי אף יחייכו. לומר את האמת זה מטריד כשחוט מחשבה זה עובר בי. וישנה חברה לשעבר שכתבתי את מה שעבר עלינו באופן כנה, רגיש, וכואב, ולא סיפרתי לה. היא גם לא קוראת עברית וגם רחוקה. תוכלו לנחש בקלות מי זאת בסיפור עליה.

איזו סצנה בספר הכי נהנית לכתוב?

סיפור 'העוקץ', איך מעגלים את הריבוע במצב בלתי אפשרי גם בעסקים. וגם על ילדותי בכפר הרא"ה.

איזו סצנה היה לך הכי קשה להעלות על הכתב?

היו כמה: הנסיון לחלץ את משה פוגל, ורגשות האשמה שליוו אותי שנים רבות. וגם על הימים האחרונים בחייו ומותו של אבי.

במה עסקת ביום-יום בזמן הכתיבה? איך שילבת את חיי היזמות והמשפחה עם תהליך כתיבת הספר?

הכתיבה לא הייתה מסודרת, היא הייתה בפרצי כתיבה. או בדחף לילי, או ברעיון שהתגבש לפתע, או בשל המחוייבות לכתוב סיפור למפגש סדנה למחרת. עד היום אני מספר סיפורים. משלב רגעים דרמטיים וריגושים ומנסה לתאר מצבים מאד אנושיים לפרטים. משתדל אחר כך לכתוב פתק NOTE בטלפון הנייד של נושא הסיפור, בתקווה לכתוב אותו בשטף בהמשך. למשל בעבודתי ב"צינקל" (הסיפור על פרופילי אלומיניום) כתבתי מדי פעם פתק לתזכורת. וכך גם ב"פורד". ומהודו כתבתי הרבה סיפורים וחוויות שכל אחת מהן נוגעת לנקודה ריגשית כואבת או אוהבת, ואולי אקבץ לספר הודו. ועל המשפחה כתבתי, אבל קל יותר לכתוב על אלה שאינם, מאשר להתמודד עם אלה שאיתם אנו חולקים את חיינו.

איזה שלב הכי אהבת בתהליך כתיבת והוצאת הספר?

כשיקיר הודיע לי שלדעתו יש מספיק סיפורים מהם אפשר למיין רבים מספיק לספר. נהניתי ממיון הסיפורים.

איזה שלב הכי פחות אהבת בתהליך הכתיבה וההפקה?

שלב העריכה היה קשה. נוית בראל אינה חוסכת שיבטה, כתבה הערות לעריכה בסיפורים, וציפתה שאשפר, שאשנה, שהוסיף: ובייחוד התקשיתי להוסיף עוד רגש שהתבקש לקצב אירועים מתגלגל. עריכת כל סיפור הוא תהליך בלתי נגמר. וברבים מהסיפורים, עברתי שוב ושוב ושיניתי שוב ושוב, בתחושה שזה לא מוצה. שאפשר עוד.

לא פשוט כשמישהו זר עורך לך טקסטים שמבוססים על זכרונות אישיים, איך התמודדת עם זה?

לגמרי לא פשוט. ונוית הראל היא כנה, ישירה ובוטה. לא תמיד התמודדתי עם זה היטב. לפעמים קיבלתי דעתה למרות שלא הייתי שלם איתה. אבל גם היו ויכוחים פוריים. למדתי לא להעלב עד עמקי נשמתי כשהיא קוטלת קטע או סיפור שלם, אלא להבין את הדרוש והחסר. לעיתים שלב קשה זה הביא לקפיצת מדרגה במאמץ ושיפור הסיפור באופן משמעותי. ולומר את האמת, לא תמיד הייתי מסוגל להביא את המובן מאליו החסר, אם ברגש, ואם בתאור, ואם בהשלמת עלילה. חשתי לעיתים שהמשימה לא הושלמה האם גם הקוראים ירגישו?

תכננת מראש את המבנה של הספר, או שהחלוקה הזו נוצרה תוך כדי תנועה?

הייתה לי 'אידאה' של פרקי חיים, שבכל אחד מהם קובץ הסיפורים המתייחס אליהם, על פי אותו מבנה של נורית גרץ בספר "על דעת עצמו" על בן זוגה עמוס קינן. לא ביוגרפיה. ואז בא יקיר והציע את "העונות" שלתוך כל אחת שילבנו סיפורים.

ספר לנו סוד מאחורי הקלעים של העבודה שלך על הספר🙂

את רבקהל'ה אשתי הכרתי בתיכון, כידידה בלבד. אבל לאחר חמישים שנים בהם חייה בדרום אפריקה עם בעל יהודי לא ישראלי, ושלושה ילדים שהתחרדו, הם נפרדו זמן קצר לפני תקופת הקורונה, כשהיא בתל אביב, קרובה לשניים מילדיה החרדים ונכדיה הגרים בבית שמש. הספר התגבש בתקופת הקורונה תוך כדי שהכרנו מחדש. אז יכולנו ונאלצנו להיות רק עם עצמנו, כי שנינו חלינו בקורונה, ומאחרים היינו מבודדים על פי הוראות משרד הבריאות והרופאים. הנסיבות גרמו לנו להיות יחד, ולספר להתגבש. הסיפור האחרון בו הוא "מסיבה על הגג", מסיבת חתונתנו.

רבקהל'ה תמכה גיבתה והייתה לצידי לאורך כל שלב ההפקה והיצירה. החופה נערכה ב-6 ל-6 בשעה 6 עם השקיעה ב"פאפאגאיו" בהרצליה.

וארבעה חודשים אחר כך השתנו חיינו, ב-7 לאוקטובר.

בנו של חברי הטוב תומי, רס"ן עידו שני, שפיקד על הגזרה הדרומית ברצועה באותו בוקר, כסמג"ד סיירת הנח"ל, וקרא את הקרב, נהרג. האסון האישי שלו והלאומי שלנו, שיתק את קידום הספר. ביקשתי להקדיש את הספר לעידו, אבל לא יכולתי לכתוב דבר על המלחמה הזאת. זה ספר עד לפני השבעה באוקטובר.

יש לך ניסיון או רקע בכתיבה?

בילדותי כתבתי כמה שירים. כאשר אני צופה ומתעד תמונות תל אביביות, בממוארים של אז. בכיתות נמוכות ציוניי היו בינוניים למדי במקצועות ההומניים. בכתה ה, התלהבה המורה מחיבור על שילהי קיץ. כמה שעידוד כזה נותר ככוח נפשי ואומץ להמשך הבעה. ושוב בתיכון, סיפרות וחיבור עברי היו ממש לא לרוחי. התנחמתי בכך שלמרות שהחיבורים שכתבתי היו קצרים, כיוון שלא עלה בידי לכתוב יותר, הציון של חברי שכתב באורך פי שלושה היה זהה, 6+.

איזה סופרים היוו השראה לספר ולכתיבה שלך?

שתי סופרות. האחת שאת סיפוריה אני חווה ומרגיש, ואת כשרונה מעריץ. זוהי אליס מונרו, הקנדית, שזכתה בפרס נובל לסיפרות על סיפוריה הקצרים הסובבבים את נוף ילדותה והתבגרותה בפריפריה של קנדה. השנייה היא נורית גרץ שכתבה על חייו של בן זוגה עמוס קינן, וכתבה לא ביוגרפיה אלה ארבעה ממוארים מפורטים של עונות בחייו. כתיבתה נפלאה ואימצתי את אופן קיבוץ הסיפורים לא כביוגרפיה שלי, אלא חוויות מכל עונת חיים. אבל יש סופר שלישי, מהשורה הראשונה הישראלית שנפטר בדמי ימיו, יעקב שבתאי, שהושפעתי מסגנונו, ושמאופן כתיבתו עוד אפיק גם אני סיפורים.

סופרי ביכורים מתלבטים לעיתים לאיזו הוצאה לפנות. למה בחרת דווקא בהוצאת "טפר"?

נוית בראל הציגה לי את ההוצאה, כבעלת ניסיון עשיר מאד בהוצאת הספרים של ידיעות אחרונות. אנשי מקצוע טובים בכל שלבי ההפקה, ואופן שלבי ההפקה היה אכן יצירתי ופורה.

מי צילם את תמונת הכריכה של הספר? תוכל לספר על תהליך עיצוב ובחירת הכריכה?

חבר לחטיבה במלחמת יום הכיפורים הוא אחד הצלמים הנפלאים והטובים בארץ, צלם ידיעות אחרונות מאז ועד היום, שאול גולן. שצילם תמונות מרגשות במלחמה וגם את תמונת יציאתנו חזרה ממערב לתעלה עם הסכמי ההפרדה בינואר 1974 בעמוד 137. התמונה בחזית הכריכה צילם שאול גולן אותי מאחור על רקע הבית ברחוב אלחריזי בו גדלתי.

יש לי סיפור מעניין על התמונה בגב הספר: זו היא התמונה היחידה בצבע, של חציית תעלת סואץ, על ידי הטנקים הראשונים החוצים על גבי "תמסחים", דוברות ממונעות נושאות טנקים, כיוון שגשר הגלילים שיועד להבנות שם נפגע ונשבר. חציית התעלה היה המהלך שהביא לשינוי פני המערכה בחזית הדרום. אני צילמתי את התמונה מתוך צריח הטנק שלי, במצלמה אישית בפילם שחלקו הראשון היה בירח הדבש שלי שבועים קודם. מפקד האוגדה אריק שרון, ראה את הצילום בתום הקרבות ביקש מיידית העתק. הכנתי צילום ממוסגר והוא התעקש לשלם בשיק את מחירה, 50 לירות. הפקדתי את השיק בחתימתו וחבריי תמהו על כך שלא מסגרתי את "השיק ההסטורי". התמונה תלויה הייתה תמיד מאחורי שולחנו, עד שעלתה באש בשריפה בחוות שיקמים בתקופה שמונה לראש ממשלה. הייתה זו תקופת האינתיפדה השניה 2001, והוא הגיע לטקס חנוכת האנדרטה שלנו בלטרון וביקש לפני כן לברר ולמצוא מי צילם את התמונה שאבדה. באותו מעמד הגשתי לו העתק הצילום (עמוד 128). שוב ביקש לשלם. הפעם חייכתי "המפקד" אמרתי בנוכחות המכובדים "זה רק העתק". הוא חייך והסכים לקבלה ללא תשלום נוסף.

איזה עצות וטיפים יש לך למי שרוצה לכתוב ולהוציא לאור את סיפור חייו?

כתוב מה שאתה זוכר, מארוע כלשהו. משבר, כשלון, הישג, עימות אישי, או הרפתקה. וכל יום כמעט הוא הרפתקאה. לא לכתוב באופן מסודר. את הפאזל אפשר לסדר אחר כך לאור הסיפורים שנכתבו. וגם, כל הסיפורים הינם בוסר, בסיס לתיקון תוספת, המשכים ושידרוג. אבל הבסיס הזה היא חיוני. לכן, אין צורך לכתוב היטב ולהתעכב. קודם לכתוב סיפורים מתקופות שונות של חיים. הכל יתגבש יחד.

מה הז'אנרים האהובים עליך בקריאה?

סיפורים קצרים, שכולם נסובים סביב תקופה הסטורית, ואזור ורקע דומה.

איזה ז'אנרים אתה לא קורא בכלל?

מדע דימיוני

סופר/ת אהוב/ה?

אליס מונרו, המינגווי

ספר אהוב?

יומני היקר של אליס מונרו, עם קובץ סיפוריה.

זכרונות אחרי מותי של יאיר לפיד בשם אביו לאחר פטירתו.

זכרון דברים - יעקב שבתאי

מה המסר שאתה רוצה שאנשים יקחו איתם מהספר שלך?

התחושה שהחוויות, גם אם הן אישיות ופרטיות, אנו יכולים לחוש אותן, לחיות את הדמות, את הגיבור, את יצריו, חלומותיו, השגיו וכשלונותיו. כי אלה הם חיינו. זה של כולנו. וגם המסר בסיפור "חלום על החיים" כי הוא המשל הקצר שלי על איך מסתיימים חיינו, ועלינו להביט נכוחה, להשלים שזו הדרך. פסימי? אולי ריאלי.

מה אתה מאחל לעצמך?

שהרבה אנשים יקראו ספר זה ויתנו לי פידבק כנה ואמיתי, יסייע לי רבות בספר השני. יש לי כבר הרבה סיפורים עוד יותר טובים.